טגנגה - התראת הוריקן

מזג האוויר שינה לנו במעט את התוכניות, התראת הוריקן הביאה עימה ענני גשם אלימים לחופי קולומביה, כך שבמקום שהות בת שבוע בטגנגה הנעימה קיצרנו את שהותנו ל-2 לילות בלבד והמשכנו בדרכנו לקרטחנה.

לטגנגה- עיירת דייגים קטנה הממוקמת בקצהו של מפרץ כחול רחב ידיים, הגענו לאחר שצלחנו נסיעת לילה ראשונה בטיול. מבחינת הילדים נסיעה של 13 שעות מסן חיל לסנטה מרתה מהווה אישור רשמי להיותם נוודים מוצלחים. הנסיעה עברה בשינה מרובה ללא אירועים ראויים לציון (וטוב שכך), מיכל אף הצהירה שבמשך הנסיעה לא נגעה בנייד כעדות לכך שהנסיעה חלפה במהירות. מסנטה מרתה מונית של כ-15 דקות ואנחנו בטגנגה.

סנטה מרתה היתה נקודת המפגש הראשון שלנו עם העוני הדרום אמריקאי, הדרך רצופה משכנות עוני ומגורי פחונים.

בטגנגה גילינו כפר/עיירה שוקקת פעילות דייג, נמל כחול מעוטר בעשרות ספינות ורשתות דייגים, עופות מים חגים מעל ומעת לעת ניתן לראות שקנאי מתהלך בטיילת במרחק נגיעה.

הטיילת רצופה מסעדות דייגים (ארוחה בסיסית של דג, אורז, סלט ופלנטאו - בננה מטוגנת תעלה החל מ-10 מיל פזו), ודוכנים קטנים לממכר חטיפים ומיצים טבעיים- הדוכן הבולט מכולם הוא כמובן הדוכן המוכר של "קלי" בחורה קולומביאנית דוברת עברית קולחת, הילדים היו נפעמים לגלות כי מישהו שאינו ישראלי דובר את שפתם. קלי זיהתה אותנו לפי סנדלי השורש ופצחה בשיחה. (שייק החל מ-4 מיל פזו- כל מיל פזו שווה ערך לכ-90 אגורות) .

הליכה של כ-15 דקות ממרכז הכפר בשביל גישה נוח ואנחנו בפלאייה גרנדה (החוף הגדול), גדוש הפעילות והמבקרים, לאורכו מספר לא מועט של מסעדות, רוכלי "אני הולך" מכל מין וסוג, החל מארטיקים ופירות ועד לסביצ'ה (5 מיל פזו- עשוי רע, רווי בקטשופ).

החוף לא מדהים (אנחנו אחרי חודש ברפובליקה הדומיניקנית) אך מאפשר רחצה נוחה באופן יחסי (לעומת החוף בטגנגה בוודאי) הילדים נהנו מפעילויות האקסטרים בחוף.

את ארוחת הערב בחרנו לאכול בהוסטל "נירוונה" - הוסטל "קרחנות" ישראלי, כל המבקרים במקום ללא יוצא מן הכלל דוברים את שפת הקודש, ברקע שירים של עומר אדם, בריכה, סנוקר ותפריט מותאם לחך הישראלי (הילדים בחרנו בהמבורגר פלאפל - 25 מיל פזו) התנסות חביבה ואפשרות לילדים לעמוד את היתרונות והחסרונות של המקום (שביל החומוס בעד ונגד).

בכלל בטגנגה יש קהילה לא קטנה של ישראלים, כל שיטוט בטיילת מזמן מפגש מרגש עם דוברי עברית.

לצערנו גילינו כי דור המטיילים הנוכחי לא נושא עימו ספרים, הצטברו לנו כבר מספר ספרים להחלפה אך אין עם מי. את הספרים החליפו הנייד, הספוטיפיי והנטפליקס - תרבות החלפת הספרים הזכורה לנו לטובה נעלמה קליל- מקווים למצוא אותה בהמשך.

את יומנו השני בטגנגה פתחנו בלימודים על שפת בריכת המלון, השתכשכות במים ויציאה לכיוון הטיילת. מצאנו מסעדה ביתית מקסימה הממוקמת במרפסת הבית - כזאת שילדי המשפחה נשלחים למכולת השכונתית לאחר ביצוע ההזמנה בכדי להשלים חוסרים במצרכים הדרושים להכנת הארוחה. היה טעים מאוד (וזול, 10 מיל פזו למנת דג).

במהלך הארוחה נפתחו ערובות השמיים ובמרכז הכפר נוצר נהר בלתי עביר, אך לאחר שעה קלה, מיד עם הפסקת הממטרים צפינו במחזה משונה... כל שורת המסעדות הוציאו את עובדיהם לשטח הסמוך למסעדה, בידיהם שלל אביזרים וחפצים (אין מגבים בדרום אמריקה) והחלו לגרוף את המים ולהעמיד את השטח כראוי לביקור כאילו לא ירד גשם מעולם- התושבים, בהיעדר עירייה ורשויות, לוקחים את גורלם בידם וזה מחזה שריתק אותנו רגעים ארוכים.

אנחנו מתעקשים להתעכב על עניין המגבים באיזור, וכמדומני ברוב מדינות העולם. למה מגב - המצאה פשוטה וגאונית - לא קיים בנמצא ברחבי הגולה?? התקשינו למצוא את המצרך החיוני כל כך הן ברחבי אירופה, הן במדינות המזרח, הן במרכז אמריקה והן בדרום אמריקה. אולי עלינו על סטרטאפ? (כל הזכויות שמורות).

משיחות שניהלנו עם מספר בעלי עסק מקומיים עולה תמונה לפיה טגנגה נפגעה דיי קשה בשל משבר הקורונה, כמות התיירים אינה כשהיתה בעבר, היינו המבקרים היחידים במלון כולו, כל החדרים ריקים, בעל המלון רכש בעצמו את המלון לפני כשלושה חודשים שכן הבעלים הקודם נאלץ למכור בשל מיעוט המבקרים.

אלמלא התראת ההוריקן היינו משלימים ביקור ממושך יותר בטגנגה ומבקרים בפארק הלאומי טריינה הסמוך, אך מקבלים באהבה את שינויי מזג האוויר וממשיכים בדרכנו לקרטחנה.